המדיטציה הקבלית הנה שיטה מעשית, באמצעותה יכול המקובל להכיר את ייעודו ואת טבעו האמיתי, לחוש בנוכחות האל באופן בלתי-אמצעי, לדעת מסתרי העולמות העליונים ולהתקרב להבנת סוד החיים.

המדיטציה היא חוויה מיסטית המפתחת מודעות עצמית מעמיקה ופותחת בפני המקובל את השער לתוכנית האלוהית בבריאה. באמצעותה חושף האל טפח מהממדים הנעלמים של סוד האלוהות וחודר לנבכי סתריהם של עולמות עליונים. ברצותו, יכול המקובל להשתמש באחת משיטותיה השונות כדי לרתום כוחות עליונים לצרכיו האישיים או למטרות לאומיות וכלל-עולמיות.

האר"י מכנה את המדיטציה הקבלית בשם התבוננות. מצב בו עוצם המקובל את עיניו, מרכז את מחשבתו ומכוונה למודעות קוסמית תוך הזדהות עם צורת הספירות וצירופי אותיות, או מסתפק בהתבוננות פנימה אל תוך נבכי נפשו.

משנכנס המקובל להשראה של שקט ושלווה רוחנית, המודעות העצמית מתכנסת ושערי התודעה המיסטית נפתחים.

קיימים תנאי יסוד, המכשירים את האדם לעסוק במדיטציה לפי עקרונות הקבלה. המודט חייב להיות יהודי המאמין בהשגחה עליונה, שאיננו מוכתם באחת העבירות החמורות יותר בתורה כגון: שפיכות דמים, גילוי עריות, עזות פנים, לשון הרע, שבועת שווא, חילול השם ושנאת חינם. כמו כן חשוב שהמודט יקפיד בקיום תרי"ג המצוות.

המושג מדיטציה מופיע בכתבי מקובלים גם בשם התבודדות. רעיון ההתבודדות מתחיל בבידוד ממשי ועובר למצב של התנתקות מוחלטת של המחשבה או התודעה מהוויית החיים השגרתית.

את התהליך משלימה ההתנתקות הפנימית ובידוד הנשמה מהגוף, המכונה השתוות.

המקובל רבי חיים ויטאל שהיה תלמידו ויד ימינו של האר"י מסביר למודט בספרו שערי קדושה בשם האר"י: "האדם צריך שיתבודד במחשבתו עד קצה האחרון... וכל מה שיתפשט מן החומר, יתגבר השגתו". כלומר הוא נותן נוסחה המסבירה, כי ככול שהאדם יתנתק מהחומר ומהבלי העולם הגשמי בו הוא נתון, כך יצליח יותר בהתחברות לעולמות עליונים. רבי אברהם, בנו של הרמב"ם, מרחיב ומסביר בספרו את מצבי המדיטציה השונים ומדגיש שהתבודדות פיזית הינה שלב הכרחי ליעילותה של המדיטציה, ובו יש להתמקד בבידוד הנפש מהגוף (השתוות). בכך משתנה פעילותם של גלי המוח מגלי בטא לגלי אלפא, פעולה המאפשרת את ההמראה לממדים הרוחניים.

פסגת המדיטציה המכונה התבוננות היא צפייה במעשה מרכבה, כלומר ההתאחדות עם מהות האלוהות אשר הינה מעבר להוויה הגשמית, והתרוממות למציאות האינסוף, מקור כל הדברים. מקובלים המגיעים לדרגה זו של חווית ההתבוננות, נתפסים כמי שהשיגו הארה ונקראים "בני היכלא", שפירושו: בעלי הזכות להיכנס להיכלו של האלוהים וליהנות מזיו כבודו.

מעשה נוסף ברשע אחד, שהיה קבור בין ההרוגים. בלילה אחד בא בחלום אל אדם חשוב ובקשו שיעשה למענו שיוציאוהו מביניהם כי קשה להם מאוד (ספר "חסידים" רכג).

השמחה נמהלה בעצב בחתונה של חנה ודוד אלמליח, שנערכה בשבוע שעבר ברוב עם בדימונה. היה מתח באולם כאשר נכנסה הכלה, מלווה באמה ובחמותה. רוב העיניים היו מופנות לאפרת בת השנתיים, השושבינה הקטנה, שצעדה בפסיעות זעירות מאחורי הכלה ואחזה בשולי שמלתה.

בעיני רבים באולם נצצו דמעות. המבט התמקד אמנם בילדה, אבל המחשבות חזרו אל אחותה המנוחה, אפרת, שכה דמתה לזו הקטנה: עם אותן עיניים שחורות, אותו שיער, אותו מצח בהיר.

האמנם, שאלו את עצמם רבים מבאי החתונה, האמנם צודקים ההורים, הטוענים כי מדובר בגילגול נשמות?

מאחורי אפרת הקטנה צעד בגאווה אביה, עמרם לוי. שיפוצניק בן 36, נשוי לפלורי, 35, ואב לעוד ארבעה ילדים, המכנה עצמו ללא היסוס – האיש המאושר בעולם. האיש שזכה, לדבריו, במה שרבים היו רוצים שיקרה להם: שאהוב לבם שנפטר ישוב לחיים בגופו של ילוד אחר.

לפני ארבע שנים, כאשר אפרת הראשונה שכבה על ערש דווי בביה"ח, הגיעה חנה אלמליח, גיסתה, לביקור. בניסיון לעודד את הילדה אמרה: "אל תדאגי, את עוד תחלימי, וכשאתחתן, תהיי השושבינה שלי".

בימים אלה, ערב החתונה של חנה, הגיע אליה עמרם עם בתו הקטנה אפרת, שנולדה בדיוק ביום השנה למותה של אחותה. "הבטחת לאפרת להיות השושבינה", אמר לחנה, "עכשיו צריך לקיים את ההבטחה".

אפרת ז"ל תמיד הייתה קשורה מאוד לאביה. מרגע ששב מהעבודה ועד למחרת בבוקר, כשהלכה לגן או לבית ספר, היו יחד. כשלא ישבה על ברכיו הם שיחקו יחד בחצר הבית. כשהביא ממתקים הביתה היה נותן קודם לאפרת ואח"כ מבקש ממנה לחלק לשאר האחים. לא אחת נזפה בו פלורי על ההעדפה המוגזמת והבולטת שלו. עמרם לא יכול היה ולא רצה לשנות מנוהגו זה.

יום אחד, כשהיתה בכיתה ב', שבה אפרת הביתה והתלוננה על חום. פלורי נתנה לה אקמול והשכיבה אותה לישון. הרופא טען כי מדובר בווירוס, אך ליתר ביטחון הציע בדיקת דם. למחרת התקשר וביקש את פלורי ועמרם בדחיפות.

כאשר נכנסו לחדרו, במרפאה בדימונה, המתינו שם עוד רופא ומספר אחיות. פלורי פרצה מיד בבכי. עמרם התקומם. "אין לה כלום", הכריז, גם לאחר שהוסבר לו, כי יש חשש למחלת דם נדירה. אפרת נשלחה לבדיקות נוספות ב"סורוקה". התברר שהרופא צדק. אפרת הועברה לבית החולים "בילינסון", והחלה בטיפולים. עמרם נטש את עבודתו, הזניח את הבית ואת שאר הילדים ולא מש ממיטתה לרגע. עמרם: "הייתי סהרורי. כשהיא הלכה לישון אני נרדמתי לידה. לא רציתי לזוז ממנה. היו שם רופאים שהיא לא אהבה ואני לא סמכתי עליהם. ממש רבתי איתם על העניין הזה. ידעתי רק דבר אחד: שהיא חייבת לצאת מזה.

"היו לנו שיחות בנושא. הבהרנו אחד לשני שלא ניפרד. הבטחתי לה שאני לא עוזב אותה, יהיה מה שיהיה. ולעצמי אמרתי, שאם חלילה היא תלך, אני הולך איתה. בהמשך הבטחתי את זה גם לה. בשלב מסויים הרגשתי שהיא חלק ממני. ממש כאילו היתה היד שלי חולה".

אפרת היתה ילדה אמיצה. היא קבלה את רוב הטיפולים הקשים בהבנה. אפילו לנשירת השיער, בעיקבות הטיפולים הכימותראפיים, הסתגלה.

שאר הילדים פוזרו בינתיים בין הוריה של פלורי להוריו של עמרם. חלקם הפסיקו ללכת לביה"ס. בשלב מסויים שכר עמרם דירה בפתח תקווה, קרוב לבית חולים, שם הצטרפו אליו שאר בני המשפחה בסופי שבוע.

במאי 90' הועברה לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, כדי לעבור ניתוח השתלת מוח עצמות. כל בני המשפחה נבדקו ואחד האחים נמצא מתאים ביותר כתורם. ההשתלה עברה בהצלחה מלאה.

זמן קצר לאחר מכן נולד לזוג תינוק, שנקרא חנן, "כי ה' חנן את אפרת ונתן לה חיים חדשים". אפרת, שחזרה הביתה, היתה מאושרת. היא לא חדלה לשחק עם התינוק "שלה", לטפל בו, לחבק אותו. כשבכה בלילות התעוררה תמיד ראשונה.

שבועיים בלבד הספיקה ליהנות מהפעוט. לפתע לקתה במחלת ריאות קשה. מצבה הידרדר, והיא הוחשה למחלקה לטיפול נמרץ בהדסה.

פלורי: "קיוויתי מאוד שהיא תצא מזה. היה לה רצון כל כך חזק לחיות. השארתי את התינוק בדימונה, אצל אחותי, אבל מהר מאוד הייתי צריכה לחזור, כי הוא לא הסכים לאכול כלום והגיע למצב של תת תזונה. עמרם נשאר עם אפרת. מצבו היה גרוע. הביאו לו פסיכולוג כדי להכין אותו, אבל הוא הודיע שהיא נשארת איתו ושלא תמות".

עמרם: "ואז, בוקר אחד, הילדה מתה מוות קליני. צעקתי לרופאים, אבל היתה שם מין אדישות כזאת. הרמתי אותה ולקחתי אותה למחלקה שבה עשו את ההשתלה. שם הרי החזירו אותה לחיים. אחרי יום התברר שיש לה נמק ברגל. אחרי עוד כמה ימים שוב דלקת ריאות. התחלתי לישון מתחת למיטה שלה. הכנתי כדורים ואמרתי שאם היא הולכת אני מיד אחריה".

ב-18 בספטמבר 1990, כ"ח אלול, בשעה שתיים לפנות בוקר, נפטרה אפרת, בזרועות אביה, והיא בת 9.

בתקופה שלאחר מכן ישב עמרם ימים שלמים מול תמונתה של אפרת, ובכה. בלילות ניהל איתה שיחות נפש. הוא לא שב לעבודה, והמועקה הכלכלית בבית גברה.

בשיחה עם רב מקומי אמר לו הרב, שרק אישתו תוכל להחזיר את הנפטרת לעולם, אם תלד בת. כעבור חודשיים שלושה נכנסה פלורי להיריון.

פלורי: "כשהייתי מעוברת אפרת היתה באה אלי בלילות, בוכה ומבקשת לחזור הביתה. אצלנו מקובל לומר, שבכי בחלום זה סימן של שמחה. זה עודד אותי קצת. בחלומות הייתי מרגיעה אותה ומבטיחה לה שהיא תחזור הביתה. יום יום הייתי מתפללת לקדוש ברוך הוא ואומרת לו: "אם אתה רוצה שאפרת שלי תחזור לעולם תן לי בת. אם לא - שיוולד בן".

בחודש השמיני להריון חלם גם עמרם, לראשונה, על אפרת. "חלמתי שהיא באה אלי, עם החיוך המתוק שלה, ואומרת לי: 'אבא, תפסיק לבכות ולהתאבל. אני חוזרת הביתה'. ואני שאלתי אותה בחלום: איך? איך אדע שזו את? והיא עונה לי: 'אל תדאג, אתה תדע. אני אחזור באותו יום שתעשו אזכרה לשנה. ובאותה שעה שבה הלכתי, בשתיים בלילה".

למחרת התעוררתי ולא הפסקתי לחשוב על החלום הזה. ידעתי שאם אשמור את זה בבטן, יגידו אח"כ שהכל צירוף מקרים. אז הלכתי לכמה מכרים: לשוטר שלום טייב ואשתו, לרב דוד בוסקילה, לחבר שלי ניסן רחמני, לרב אליפנט. סיפרתי לכולם את החלום. אמרתי להם שלפלורי יש בת, ושהיא תלד בלילה של האזכרה של אפרת. אפילו את שעת הלידה אמרתי. הם כמובן הסתכלו עלי כמו משוגע. לא האמינו למילה ואמרו לי, תפסיק, לטובתך. תצא מהמחשבות האלה".

חברו של עמרם, השוטר שלום טייב, מספר: "אני מכיר את עמרם כבר די הרבה שנים. הוא בחור רציני, איש עבודה. בן אדם עם שתי רגליים על הקרקע. כשהוא בא וסיפר לי את החלום שלו, צחקתי עליו באופן גלוי. אמרתי לו: די, חלאס עם הסיפור הזה. חשבתי שזו תוצאה של הכאב העצום שלו מאז שנפטרה הבת, אפרת. שאולי החלום משקף רצון עז".

ניסן רחמני: "אני לא האמנתי לו. לא מאמין בגלגול נשמות. אבל הוא סיפר לי את החלום ואח"כ התגשם במדוייק. אין לי הסבר לזה. זה משגע אותי".

עמרם סיפר את חלומו גם לרב מקומי, הרב דוד בוסקילה. "אני האמנתי לו", מעיד הרב. "זה לא דבר בלתי אפשרי. מי שיהודי, מאמין".

כאשר הלכו האורחים, בערב האזכרה, סיימה פלורי לסדר את הבית, והתיישבה לנוח. היא היתה אז באמצע החודש התשיעי, ולא חשה צירים. בערך בחצות אמר לה עמרם: "יאללה, נוסעים לסורוקה". באחת בלילה שלחה אותם האחות החוצה, ואמרה שעוד מוקדם. באחת וחצי כבר צעקה: "מהר למיטה". בשעה שתיים נולדה אפרת.

"בערב של האזכרה הייתי אצלם בבית עד מאוחר", מספר טייב. "פלורי עבדה במרץ כאילו בכלל אין לה תוכניות ללדת. בערך בעשר וחצי, כשעמדתי ללכת, אמרתי לו: נו, בעל החלומות, אני רוצה שמחר תבוא אלי ותספר לי על הלידה. למחרת הוא העיר אותי ואמר: תגיד מזל טוב, פלורי ילדה את אפרת. בדיוק בשעה שתיים. אין לי הסבר לזה. אולי באמת גילגול נשמות".

הבשורה על הולדתה התפשטה בעיירה, שעקבה בזמנו אחר סיפורה העצוב של אפרת. אך למרות השמחה, לא כולם מאמינים, שאכן מדובר במקרה של גילגול נשמות.

במשפחה היו גם כאלה, שהתנגדו לכך שיקראו לתינוקת בשם אחותה – גם משום עין הרע, וגם מטעמים פסיכולוגיים. למה להעמיס עליה את העול הזה. אך להורים לא היה ספק קל שבקלים בעניין. והרב אליפנט, שליווה את אפרת למנוחות, בירך את הפעוטה בעת מתן השם בבית הכנסת ואמר: "חזרת אלינו אפרת, ברוכה השבה".

עמרם היה המאושר באדם. הוא חיבק את התינוקת וחש כי אפרת שבה אליו. הוא החל לעקוב אחריה מקרוב והתפעל שוב ושוב מהדמיון הרב: אותן עיניים, אותו צבע שיער, אותן פנים.

עכשיו, שנתיים אחרי, הוא אומר שכל יום רק מחזק בו את הידיעה שמדובר בנשמתה של אפרת ההיא. "העובדת הסוציאלית הזהירה את פלורי ואותי מנסיון להדביק לה את הזהות של אחותה", הוא אומר. "לכן העדפתי עד כה לשתוק בעניין. אבל יש כל כך הרבה סימנים שזאת היא. הצחוק של אפרת זה אותו צחוק של אפרתי שלי. המבט שהיא נועצת בי הוא אותו מבט. הנה עוד סימן. אפרתי שנפטרה היתה היחידה במשפחה שהיתה שמאלית. והנה אפרת זו גם היא עושה הכול ביד שמאל".

עמרם נאחז בסימנים נוספים. הוא מזכיר משחק שנהג לשחק עם בתו, שאהבה לחכך איתו אף באף. הקטנה, הוא אומר, ניגשה אליו לא מזמן וניסתה לשחק באותו המשחק. "זה היה משחק רק של שנינו", הוא אומר.

בחדר המשחקים, אומרים ההורים, מעדיפה אפרת הקטנה את הצעצועים שהיו של אחותה. "יש לנו שתי מטריות למשל. אחת שלה ואחת של אחיה. היא לעולם לא תיגע בזו של אחיה, אבל למטריה שהייתה שייכת לאפרת ז"ל היא קוראת 'שלי', ולא נותנת לאף אחד לגעת בה. לפני כמה זמן היא נתקלה לראשונה בגיטרה של אפרת, חיבקה אותה וצעקה בשמחה: "גיטרה שלי, גיטרה שלי". וכמובן, גם אפרת הקטנה צמודה אל אביה, בדיוק כמו אחותה הגדולה.

גם פלורי מצאה הרבה קווי דמיון. "היא אפילו אוהבת את אותו מעדן שאחותה המנוחה אהבה לאכול. היא גם לובשת את כל הבגדים של אחותה המנוחה, כלומר שלה.

עם זאת, היא מבקשת להדגיש: "שיהיה ברור, אני לא מנסה להדביק לה בכוח את זכר אחותה או לתת לה להרגיש שהיא חיה חיים של מישהי אחרת. אני מקפידה לא לדבר איתה על זה, ולא להכניס לה לראש דברים. אני רוצה שהיא תחיה בצורה נורמלית ככל האפשר. אני יודעת שקיבלנו אותה בחזרה מה', אבל חשוב שהיא תגדל בתור אישיות עצמאית ולא בצל של אחותה.

"אנחנו לא אנשים דתיים", היא אומרת. "אנחנו חילוניים מסורתיים, ואני בדרך כלל לא מאמינה בגלגול נשמות. אבל במקרה הזה של אפרת זה באמת קרה.

עובדה, שאחרי שהיא נולדה הפסקתי לחלום על אפרת הראשונה, למרות שאני מאוד רוצה לפעמים לחלום אותה. אבל אני לא שוכחת את אפרת ההיא. כשאני מדליקה נרות לזכרה ביום שישי אני אומרת לה: אלוהים נתן לך גוף חדש ונשמה חדשה כדי שתשארי איתנו".

עמרם, לעומת זאת, הפסיק ללכת לבית העלמין לקברה של אפרת ז"ל. "מה שיש שם בבית העלמין זה גוף ישן ששימש את אפרת", הוא מסביר בביטחון. "הנשמה שלה נמצאת עימנו כאן בבית בדימונה, בגוף החדש של אפרת הקטנה שלנו. בשביל מה להתאבל. היא הרי חיה.

"קרה לי משהו שלא קרה לאיש. הבת שנפטרה לי בכאב וייסורים חזרה אלי. יש עוד כל מיני סימנים שאני מקבל ממנה שמוכיחים לי שזו אפרתי שלי, רק קטנה יותר. לא הכל אפשר וצריך לגלות".

"מחיר כבד לילדה", אומר אנתרופלוג – פסיכולוג שביקש להימנע מפרסום שמו: "זה מאוד מרשים אותי, אבל אני לא יודע מה לומר, חוץ מזה שזה טוב מאוד לאבא אבל עלול להיות מאוד בעייתי מבחינת הילדה. המחיר לילדה עלול להיות כבד. היא תמיד תהיה מישהו אחר".

רב מוכר ביהדות הרב יצחק אליפנט, רבה של דימונה: "אני בהחלט מאמין בגילגול נשמות. זה מוכר וידוע ביהדות. אם המקרה של אפרת הוא המקרה של גילגול, מי יודע? אני לא זוכר שאמרתי שמדובר בגילגול.

מה שייתכן שאמרתי, ולא בפעם הראשונה, הוא שעל פי ספרי הקודש, כאשר ילדה הולכת לעולמה, נהוג לומר: "תורת השם תמימה משיבת נפש', היינו, שלפעמים הקב"ה משיב את הנפש כדי שהנשמה תשלים את מלאכתה בעולם ותהיה תמימה. כך מנחמים הורים ששואלים: מה חטאה הילדה הקטנה הזאת, שהיא כבר חייבת למות בגיל צעיר. וההסבר הוא, שהיא באה להשלים משימה רוחנית בעולם. אם רעיון הגילגול נשמות מנחם את האב ומחזק אותו, אדרבא. זה בסדר גמור".

מכאן אנו למדים גם כן שחלום הוא אחד משישים בנבואה. האב חלם שבתו הודיעה לו מתי היא תחזור ובאיזו שעה, והוא סיפר זאת לחבריו לפני שהתגשם החלום. הם מעידים שכך הדבר ואין להם כל הסבר לדבר. ומפני שהם משוחדים בהבלי העולם הזה קשה להם להודות ולהאמין בגלגולי הנשמות.

אך אנו שמחפשים ויודעים את האמת ואנו אובייקטיבים לומדים מכאן א) שחלום מורה על השארות הנפש, שהנפש אינה נכרתת במיתת הגוף. ב) שחלום אמיתי (שבא ע"י מלאך) הוא אחד משישים בנבואה ואדם יכול לדעת על ידו מה יהיה בעתיד. ג) קיים גילגול נשמות והנפש מתגלגלת בגוף אחר ואינה אובדת במיתת הגוף.

מנהג ידוע ורווח בקרב המקובלים המבקשים לקבל מידע מעולמות עליונים הוא "אדגרת חלומות", "שאלת חלום".