כפי שציינתי קודם, למחשבה ולכוונה יש כוחות רבים, כשם שהדבר פועל על אחרים כך גם הדבר פועל על גופנו.

להיות מושפעים ולהשפיע, הוא פועל יוצא של שידור וקליטה אל ומתוך התת מודע שלנו, נניח לרגע שאנו מאמינים באופן מוחלט וללא סייג כי אנו לא ביצענו שום מעשה, בו מאשימים אותנו ואנו כרגע נבדקים במכונת הפוליגרף על מעשה שלא ביצענו המיוחס לנו, אנו נשדר לגופנו כי לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו באופן כזה, שהמכשיר המתוכנן למדוד את מוליכות העור, את השינוי בדופק שלנו, את לחץ הדם ואת כל המרכיבים האחרים, יקבל את התוצאה שמפעיל המכשיר ידע כי האדם שלפניו לא משקר.

לעומת זאת, נניח שאנו לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו, אך אנו חשים שאנו אשמים במה שקרה, על אף שלא ביצענו בפועל את המעשה, הרי שבמקרה כזה יקשה יותר על מפעיל המכשיר לקבל תוצאה חד משמעית כי לא ביצענו את המעשה, (מכאן גם ההסתייגות לקבל את מכשיר הפוליגרף כראיה בבתי משפט). כלומר, המחשבות שלנו, האמונות שלנו משפיעות באופן מיידי על הגוף שלנו. מכאן שאנו מושפעים כל העת מהמחשבות שלנו, ומהאמונות שלנו. אנו מושפעים כל העת מהסובב אותנו, מדיעות של אנשים שונים אותם אנו שומעים, מהפחדים שלנו, מהניסיון שלנו בין המודע ללא מודע, ובכלל מכל המתרחש סביבנו. אנו לא חיים בבועה שאינה חדירה, על כן הידע שלנו בדבר עובדות רבות משפיע עלינו, כגון נושא ההזדקנות, הפחד מפניו כאשר אנו מתבגרים, הפחד מהיציאה לפנסיה, העובדה שכאשר אדם יוצא לפנסיה מבחינתו במקרים רבים היא מעבר מאדם מבוגר לאדם זקן, לאדם שלחברה כבר אין בו צורך, יש החשים כי הם מהווים נטל על החברה, משפחה, סובבים אותם וכו'. המחשבות הללו הן מושפעות ומשפיעות על גופם, על תפקודם, על הרגשתם. פתאום הם בין לילה הפכו לזקנים. הם משדרים זאת בדבריהם "אני פנסיונר", "אני גמלאי", כלומר יצאתי ממעגל העבודה הפרודוקטיבי, כיום אני לא פרודוקטיבי. אני לא עושה כלום, אני מתקיים מקצבה אותה אני מקבל...

המחקר מלמד כי אנשים היוצאים לפנסיה, היוצאים ממעגל העבודה, חשים הערכה עצמית נמוכה, חיים במקרים רבים בתחושת דכדוך עד לכדי דיכאון. הם מתחילים לאבד את הזיכרון אט אט, מאחר וחשים כי אין להם עוד צורך בו. שהרי מבחינה נוירולוגית אין כל סיבה מדוע הזיכרון ירד עם היציאה לפנסיה, פשוט במקרים רבים גם הוא יוצא "לחופשה ארוכה ללא תשלום".

מאידך, אנשים היוצאים לפנסיה ואשר שמחים לצאת, משום תוכניות רבות שהכינו מבעוד מועד, המקבלים את היציאה לפנסיה בזרועות פתוחות, ירגישו כי הם נמצאים בירח דבש שני, יחושו מצוין, יחייכו, יחושו בגאווה על כך שהם סיימו ותרמו את חלקם לחברה במעגל העבודה, ועתה הם יוצאים בזכות לפנסיה, המגיעה להם על פי חוק. הם יחושו מצוין, לעיתים אף יחליטו לנצל את זמנם הפנוי ללימודים ולהעשרה רוחנית. הם יהיו הראשונים במסלולי הלימודים השונים שיחפצו, הזיכרון שלהם לא ייחלש כלל, נהפוך הוא, הוא אפילו יתעצם, משום הצורך שלהם בלזכור יותר פרטים חשובים ומעניינים לעומת התקופה הקודמת בה עבדו.

הם יקומו בבוקר מלאי מרץ, בתחושה של איזה כייף היום, איזה בוקר נפלא, גם אם הוא קצת סגרירי ומעונן. הם יחושו כיצד המרץ והנעורים הנפשיים חוזרים אליהם. פתאום הם יגלו שיש גם נשים או גברים מעניינים. הם לא יבינו כלל, כיצד יתכן שחברם לעבודה נמצא בדיכאון משום שיצא לפנסיה. הרי ליציאה לפנסיה הם כל כך חיכו...

כלומר, אם ניצור מודעות חיובית חדשה, הרי שהגוף יגיב בהתאם על ידי יצירה והתמרת אנרגיה שנשדר, לחומרים כימיים וביולוגים אותם הגוף מבין ולפיהן פועל.

כאשר גם השינוי הקל ביותר במודעות, גורם לייצור אנרגיה ולשינוי המידע עד כדי יצירת דפוסים חדשים.

קיום ההרגלים הישנים וההרסניים, מקורו לדעתי, בעיקר בשל מודעות מותנית. במודעות המותנית כוונתי היא לעובדה, כי מיום שהתחלנו להבין מה קורה סביבנו, אנו חשופים כל העת לסובב אותנו, אנו מושפעים מהאנשים סביבנו, מהפרסומות של מה טוב ומה רע, אנו שומעים ולומדים כי ההזדקנות היא דבר שבא תמיד עם הגיל, אנו לומדים כי עם הגיל באה הזקנה, עמה בא השכחה, הסניליות, חוסר יכולת לתפקד ומחלות נוספות ואחרות, אנו לומדים כי הגיל "עושה את שלו"... משום כך, מודעות מותנית היא מלה נרדפת לגסיסה איטית.

מצד שני, על ידי הגברת המודעות, הבאתה להתמקדות חדשה ופריצת הדפוסים הישנים, אפשר לשנות את ההזדקנות. דוגמה מבריקה לכך הביאו הפסיכולוגית אלן לאנגר ועמיתיה מהרו וארד, שהצליחו לשנות ביעילות את גילם הביולוגי של כמה גברים זקנים, על ידי שינוי במודעות שלהם. הנבדקים בניסוי, שנערך ב- 1979, כולם בני 75 או למעלה מזה ובמצב בריאות טוב, נתבקשו לצאת לשבוע של מנוחה במלון מחוץ לעיר. נאמר להם מלכתחילה, שיצטרכו לעבור סידרה של בדיקות גופניות ומנטאליות, אבל נוסף על כך הוטל עליהם איסור בלתי רגיל: הם לא הורשו להביא אתם עיתונים, כתבי עת, ספרים או תמונות של בני משפחה, שראו אור אחרי שנת 1959.

מטרת הבקשה המוזרה הזו נתבררה להם כשהגיעו- המלון נערך לשחזר את החיים כפי שהיו 20 שנה קודם לכן. במקום כתבי עת משנת 1979 היו על שולחנות הקריאה גיליונות של "לייף" ו"סאטרדי איבנינג פוסט" מ- 1959. המוסיקה היחידה שהושמעה היתה בת 20, ובהתאם, נתבקשו כל הגברים להתנהג כאילו השנה היא 1959. כל השיחות היו אמורות להתייחס לאירועים ולאנשים של אותה שנה. כל פרט באותו שבוע מחוץ לעיר כוון כך, שכל אדם ירגיש, ייראה, ידבר ויתנהג כאילו הוא בשנות ה- 50 לחייו.

במהלך השבוע הזה, ערכו לאנגר וצוותה מדידות של גילם הביולוגי של האנשים. הגרונטולוגים טרם הצליחו לקבוע אמות מידה מדויקות להגדרת הגיל הביולוגי, לכל נבדק הוכן פרופיל כללי שבו השתמשו באמות מידה של כוח פיסי, יציבה, תפישה, הכרה, זיכרון קצר טווח, סף שמיעה, ראייה וטעם.

הצוות מהרו וארד רצה לשנות את ההקשר, שבו ראו את עצמם אותם אנשים. הנחת הניסוי שלהם היתה, שראיית עצמך כזקן או צעיר משפיעה ישירות על תהליך ההזדקנות עצמו. כדי שהנבדקים יוכלו לחזור לשנת 1959, נתנו להם הבוחנים כרטיסי זיהוי נושאי תמונות מלפני 20 שנה, והקבוצה למדה לזהות זה את זה בעזרת התמונות ולא על פי ההופעה בהווה. הורו להם לדבר אך ורק בזמן הווה על 1959("מעניין אם הנשיא אייזנהאור ילך עם ניקסון לבחירות הבאות.") גם אל הנשים והילדים התייחסו כאילו הם צעירים יותר ב- 20 שנה. אף על פי שרוב הגברים פרשו כבר מעבודתם, הם דיברו על הקריירה שלהם כאילו היא עדיין נמשכת במלוא הקיטור.

תוצאות ההתחזות הזו היו מרשימות. בהשוואה לקבוצת ביקורת, שיצאה גם היא לנופש אבל המשיכה לחיות בעולם של 1979, אצל קבוצת ה"מתחזים" השתפרו הזיכרון וזריזות הידיים. הם היו פעילים ועצמאיים יותר בעניינים כמו הגשה עצמית של המזון בארוחות וניקוי החדרים, והתנהגו כבני 55 ולא כבני 75 (כמה מהם כבר היו תלויים בבני משפחה צעירים שביצעו משימות יומיומיות בשבילם).

השינוי המרשים ביותר היה קשור להיבטי הזקנה, שנחשבו בלתי הפיכים. שופטים בלתי תלויים, שנתבקשו לבדוק תמונות של הגברים לפני ואחרי הניסוי, גילו שפניהם נראו צעירות יותר בשלוש שנים בממוצע. מדידות של אורך האצבעות, שנוטות להתקצר עם הגיל, הצביעו על כך שאצבעותיהם התארכו. מפרקים קשוחים נעשו גמישים, היציבה נעשתה זקופה כמו בשנים הקודמות. כוח השרירים, כפי שנמדד בלחיצת יד, השתפר, וכמוהו השתפרו גם הראייה והשמיעה. גם אצל קבוצת הביקורת התגלו כמה שיפורים (לאנגר הסבירה שעקב הנסיעה והטיפול המיוחד, הרגישו גם הם צעירים יותר). אבל קבוצת הביקורת נפלה מקבוצת הניסוי בהרבה תחומים, כמו זריזות ידיים ואורך האצבעות. האינטליגנציה נחשבת לדבר קבוע אצל בוגרים, ובכל זאת אצל מחצית מקבוצת הניסוי נרשמה עלייה באינטליגנציה בחמשת הימים שבהם חזרו לשנת 1959, ואילו אצל רבע מחברי קבוצת הביקורת הצביעו התוצאות על ירידה במנת המשכל.

מחקרה של הפרופסור לאנגר היה ציון דרך שהוכיח כי אותם סימני הזדקנות, בלתי הפיכים כביכול, יכולים להשתנות באמצעות התערבות פסיכולוגית. היא ייחסה את ההצלחה הזו לשלשה גורמים: 1) האנשים נתבקשו להתנהג כאילו הם צעירים יותר. 2) הם טופלו כאילו הם אינטליגנטים ועצמאיים כאנשים צעירים (בניגוד לצורה שבה התייחסו אליהם בבית, בדרך כלל. לדוגמה, התייחסו לדעותיהם בכבוד והקשיבו להן.) 3) הם נתבקשו למלא הוראות מסובכות בעניין השגרה היומית שלהם.

מכיוון ששלושת הגורמים חופפים זה את זה, לא היתה לאנגר בטוחה בסופו של דבר איזה מהם הוא החשוב ביותר. היא שיערה שהיפוך דומה של תהליך ההזדקנות היה יכול לקרות אילו ניתן לנבדקים לבצע תפקיד מסובך, כמו למשל לחבר אופרה, מטלה שוורדי הציב לעצמו בשנות ה-70 המאוחרות לחייו.

הזמן הוא דבר אובייקטיבי, אבל הגוף מגיב, בעצם, על זמן סובייקטיבי, כפי שהוא נרשם בזיכרון וברגשות הפנימיים. לאנגר אפשרה לאנשים האלה להיות תיירים בזמן הפנימי. הם נסעו 20 שנה אחורה מבחינה פסיכולוגית, וגופם הלך אחריהם.

ניתן לראות זאת גם בחיי היומיום באופנים שונים, כאשר אנו מתלבשים ויוצאים לעבודה, מרבית האנשים בגילאי 40 פלוס, מתלבשים בהתאם לגילם הכרונולוגי, הם ילבשו מכנסים התואמים את גילם, הם לא ילכו עם ג'ינס וחולצת טריקו לעבודה, אחרת בת הזוג / האימא תעיר להם מיד "משה איך אתה מתלבש, אתה כבר לא בחור בן שמונה עשרה". כמו כן ההליכה לעבודה לרוב מלווה באיטיות, בחוסר חשק הגורם למין אפטיות, הגב קצת נעשה שפוף, האנרגיה קצת ירודה... אולם כאשר אנו הולכים למסיבת מחזור של הכיתה, אשר כבר שנים רבות שלא התראינו עם החברים מהעבר, פתאום כולם נעשים "פנתרים", הגב מתיישר, הזריזות שלנו חוזרת לעצמה, אנו נעשים חסרי סבלנות כמו בנערותנו, פתאום אנו מלאי מרץ חשק ובטחון.

בפועל מה בסך הכל קרה? אנו למעשה חוזרים בזיכרון לזמן שלפני עשרים שלושים שנה. אנו נזכרים בכל האהבות הישנות, אנו חשים באדרנלין הזורם בעורקנו, פתאום נעשינו צעירים בשלושים שנה בבת אחת. הפנים שלנו משתנות, לפתע קיימת מין קרינה מוזרה בפנים, אנו משדרים אנרגיה נערית, כוח חיות וויטליות, ששום טיפול פסיכולוגי לא יוכל להעניק לנו. כל מי שרואה אותנו פולט "את/ה נראה צעיר/ה בלפחות עשר שנים...את/ה נראה/ית מצוין"...

מה ההסבר לכך? ובכן, בפועל שני היבטים של מודעות מותנית השתנו: האחת תשומת הלב, והשניה הכוונה. כלומר, תשומת הלב ממקדת את המודעות למסיבת המחזור בא אנו למעשה חוזרים בזיכרון שנים רבות לאחור, עת היינו צעירים. עובדה הגורמת לגוף להגיב בהתאם, פתאום השלנו מעל עצמנו עשרות שנים במחי יד, הזריזות חוזרת, המוטיבציה, האנרגיה ועוד. כך גם הכוונה, ההתאהבות מחדש כמו בגיל הנעורים, המחוללת שינוי.

או כמו לדוגמא: בניסוי של לאנגר, נתבקשו הנבדקים לכוון את תשומת הלב שלהם ולמקם אותה בשנת 1959. הפעלת הזיכרון כזמן הווה, שינוי זה פתח לשטף של מידע ביולוגי, מכיוון שלכל מה שראו, היה עליהם להפעיל כוונה, כלומר להתכוון להיות בדיוק כפי שהיו עשרים שנים קודם לכן.

התוצאה היא: הגוף הולך בעקבות שינוי המודעות, מעבר למחסום הזמן. מצד אחד אין זה אפשרי וגם לא מעשי לנסות לחיות בעבר, אבל מצד שני המסקנות הן בעלות ערך רב: קומו בבוקר עם מחשבות חיוביות, כל היום תרגישו טוב, אל תתפסו לדברים שוליים להעיב על הרגשתכם, תשדרו טוב, תרגישו צעירים תתנהגו צעירים, ותהיו צעירים בנפש...

רבים מהקוראים כרגע, יחשבו לעצמם, מה הוא כבר מבלבל במוח, איך אפשר לחיות כך? אם מחבר השטויות האלה היה יודע מה עברתי, כמה קשה לי, ומה עוד צפוי לי לעבור בתקופה הקרובה, הוא לא היה כותב את השטויות הללו, ובכן קוראים יקרים, האמינו לי כי כל מה שעברתם ואתם חושבים שאני לא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת אחרים, אשר עברו ועוברים מצבים קשים בהרבה משלכם. על כן הפסיקו לרחם על עצמכם, הרחמים העצמיים רק יורידו אתכם שאולה, הרחמים העצמיים רק גורמים לכם לנזקים ולמחלות, קחו את עצמכם בידיים, עמדו מול הראי, חייכו מולו כמו דבילים ואמרו לעצמכם, "טוב לי, אני מרגיש/ה מצוין, מהיום אני אחייך לכולם, אני אקום כל בוקר עם מחשבה איזה יום של כייף, עם כל מטלה או חוויה קשה שעלי לעבור תמיד אהיה מרוצה, כמה טוב שהמטלה או החוויה אינה קשה יותר והיא רק זאת..."

מהמחקר שציטטתי, אנו רואים שאיכות החיים של האדם מותנית באיכות הכוונות ותשומת הלב. הדבר שתקדישו לו תשומת לב מוגברת, יעשה חשוב יותר בחייכם. אין גבול לסוגי השינויים שהמודעות יכולה לחולל בכל גיל.

נשים ולאחרונה גם גברים, המורחים קרמים שונים על הפנים כדי להיראות צעירים, יועילו לעצמם הרבה יותר, אם בזמן היקיצה בבוקר ובזמן מריחת הקרם יחייכו לעצמם, ישדרו מחשבות חיוביות לעצמם ולהמשך היום, ינהגו בסלחנות ובאדיבות ללא עצבים ורוגז, הדבר גם חסכוני וגם יעיל לא פחות מהקרם המרוח על הפנים.

כך אנו משדרים ויוצרים אנרגיה פנימית, כך גם התשדורת שלנו פנימה והחוצה באופן לא מודע משתנה ומשפיעה עלינו ועל הסובבים אותנו. אל תיבהלו אם תבצעו שינוי זה בתפישתכם, הסובבים אתכם בתחילה יסובבו את האצבע כאילו משהו אצלכם השתבש בראש, תנו להם להישאר תקועים היכן שהם נמצאים, עם הרחמים העצמיים שלהם, עם תחושת הפספוס שבחיים ועוד. עם הזמן אולי בעזרתכם גם הם יפתחו ויחול בהם השינוי של להיוולד מחדש.

על מנת לסייע לכם, וכדי שלא תישארו רק פסיביים בתהליך, קיימים התרגילים הבאים, בהם תגלו איך לעורר באופן הכרתי את כוח המודעות ואיך להשתמש בה לתועלתכם. תרגילים אלו יסייעו לכם ביצירת המודעות באופן הכרתי, שאילולי כן המודעות שלכם תמשיך להיות כלואה בהתניה הישנה שיוצרת את כל המיחושים בגופכם, הרגשות השלילים ואת תהליך ההזדקנות.

 

גוף נפש בראייה הוליסטית מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה

רפואות המזרח השונות, מזה שנים רבות יודעות לתאר ולספר על הקשרים הקיימים בין הגוף לנפש, כאשר המערב המשופע בטכנולוגיות חדשות, הממריא כל שני וחמישי לכוכבים הרחוקים בכלי טיס וחלליות משוכללות, לא הבין עד לא מזמן, כיצד הדבר יתכן. כאילו המערב מצוי על פלנטה שונה לחלוטין מבני המזרח הפרימיטיביים, בעוד בני המערב המשופעים בטכנולוגיות העתיד, פרימיטיביים ביחס לבני המזרח, המשופעים בידע בסיסי וקיומי.

נוכחות האנרגיה הקוסמית, או אנרגיית בראשית והשפעתה על הגוף ובריאות האדם, הייתה ידועה בהודו במאה השישית לפני הספירה, שם כונתה אנרגיה זאת פארנה אשר היוותה את האנרגיה הבסיסית לחיים. ההודים שלטו בה באמצעות טכניקת נשימות ותרגילים, שמטרתן הייתה לשמור על חיים בריאים ולהאריך ימים. היפנים כינו זאת קי. ואילו בתרבות הסינית, אין הפרדה כלל בין חומר לאנרגיה, אצלם אנרגיית צ'י היא יסוד העולם. לא קיים מאומה בעולם שאין בו צ'י. בצ'י קיימים שני כוחות קוטביים, היין והיאנג כאשר האיזון בניהם מאפשר בריאות פיסית ונפשית. חוסר איזון במערכת זאת גורם למחלות פיסיות ונפשיות. על כן תפקידו של הרופא הסיני, לזהות את חוסר האיזון בין היין והיאנג ולהביא לאיזון בניהם, תוך ידיעה כי איזון זה יאפשר לגוף להתגבר על כל חסימה המהווה לאורך זמן סימפטום.

ממצאים ארכיאולוגים מהמאה הראשונה לספירה מלמדים כי בני האדם נעזרו בשיטות ריפוי שהיום אנו מלמדים לדוגמא כרפלקסולוגיה, שיאצו, עיסוי ועוד.

כמו כן, הרפואות העתיקות ביותר, ידעו להגיד "נפש בריאה בגוף בריא", כלומר גם הן ידעו להפריד ולקשר את הנפש מהגוף הפיסי, בעודם מציינות עובדה כי נפש בריאה תשכון בגוף בריא, ומאידך ניתן להסיק, כי לא יכולה לשכון נפש בריאה בגוף לא בריא.

אם כן, הכיצד ידעו זאת רפואות העבר הפרימיטיביות כל כך, בזמן שאנו החכמים ומשופעי הידע כיום, לא יודעים זאת, ואו מחפשים פתרונות סימפטומתים. כל מי שלמד "רייקי" (שיטת ריפוי באמצעות אנרגיות) שמע בוודאי את סיפור הרייקי – האגדה, בה תלמידיו של מחדש הרייקי, "דר' מיקאוו אוסוי" שהיה מרצה לרפואה באוניברסיטה ביפן ולימד רפואה, במאה התשע עשרה, יום אחד תלמידיו שאלו אותו, הכיצד בעבר על פי הכתוב, "יישו" היה מרפא אנשים חולים בעזרת כפות ידיו בלבד ללא שום תרופות, בעוד שאנו כיום, כמעט אלפיים שנה לאחר מכן לא יודעים? שאלה זאת היכתה באוסוי וגרמה לא להארה, עד כדי שעזב הכל והלך לחפש את התשובה לכך - הוא "הרייקי" כיום...

כך באותה התקופה במאה התשע עשרה, חקרו ווק הלמונט ומיסמר את התופעות הקשורות לאנרגיה אוניברסלית, לטענתם חפצים ובעלי חיים עטופים בזרם אטמוספרי היכול להיות מוקרן למרחקים, על כן הוא יכול להשפיע על גופים אחרים. לעומתם החוקרים קלרק מאקסוול ומייקל פרדי, תיארו את האנרגיה ככוח הנוצר בין מטען חיובי לשלילי כמו שדה. וילהלם וון רייכנבך חקר שנים רבות שדה אנרגיה אותו כינה הכוח האודי, הוא מצא שהקטבים המגנטיים אינם נושאים רק קוטביות מגנטית, אלא גם קוטביות הקשורה בשדה בו הם נמצאים. כן מצא כי גם בחפצים כגון: אבנים, קיימת אותה קוטביות מגנטית על אף שהם אינם מגנטיים. כן גילה כי קיימת אף משיכה בין קטבים דומים. מכאן הובן מדוע קיימת משיכה וקשר בין הקטבים של האדם לבין האבנים והקריסטלים, שהרי האדם הבא מן האדמה מייצר קוטביות דומה...

כך בראשית המאה העשרים הבחין ד"ר ויליאם קוטנרק כי סביב לגוף האדם קיימת שכבת אור אותה כינה בשם "אורה" (הילה). בכך ממצאיו איששו את הכתוב בקבלה היהודית בדבר ההילות העוטפות את האדם. בהמשך פותחה על ידו ובו זמנית, גם על ידי מדען גרמני פטר מנדל, שיטה לניתוח האנרגיות הנפלטות, לפיהן ניתן לאבחן את מצבו הנפשי והפיסי של אותו אדם. המחקרים השונים המשיכו עד אשר בשנת 1982 ד"ר הייקו לסיק, שהיה מנהל המכון של פרופסור וילהלם רייך בברלין ואשר היה אחראי על תוכנית מחקר שמטרתה לבדוק את השימוש במכשיר המקרין אנרגיה אותו פיתח, שכונה האקומולטור האנרגטי. במחקר השתתפו רופאים, מדענים, פרופסורים שונים פיזיקאים וכל המדענים המכובדים, הם חקרו את השפעת הקרינה על גופם, התוצאות היו חד משמעיות, אלו שסבלו קודם לכן מכאבים חריפים, הכאבים פחתו באופן חד משמעי. כך החל ד"ר לסיק לטפל באנשים הסובלים ממחלות ממאירות, הוא השתמש באקולטור האנרגטי וקיבל תוצאות שלא ניתן להסבירן על פי הרפואה הקונבנציונלית. עד כאן הכל נראה שפיר, אם כן מה הבעיה, האקולטור האנרגטי מסוגל לרפא גם מחלות סופניות אז מה אם כן מעקב את הרפואה?

הרפואה המודרנית יודעת לספר כי מחלות רבות הן גנטיות, דהיינו אם להורייך יש ואולי אף להורים שלהם היה, גם סיכוייך רבים לחלות בכך. אכן, לא מחייב במאת האחוזים שיהיה לך אולם הסבירות היא גבוהה ביותר. אם כן, מה, מתי, איך ולמה תסבלו ממחלה גנטית זאת? על כך אין תשובה לרפואה הקונבנציונלית. ולמה אין לה תשובה? האם הדבר נעוץ באמת בחוסר הידע וההבנה הבסיסית בדבר הקשר הקיים בין הגוף והנפש? או שמא משום חוסר הרצון לצאת באופן ישיר ומופגן כנגד עצמה.

תארו לעצמכם שאתם סובלים מכאב ראש, אתם באים לרופא המשפחה שלכם, הוא שומע אתכם ושולח אתכם לפסיכולוג, מדוע? מאחר והבעיה קשורה למתחים ודאגות בה אתם שרויים, ברגע שתירגעו על ספת הפסיכולוג, כאב הראש שלכם יחלוף, למחרת יש לכם כאב גב תחתון, שוב אתם באים לרופא הפעם לאורטופד, הוא שולח אתכם שוב לפסיכולוג, מדוע? מאחר וכאב הגב התחתון שלכם קשור לדאגות כלכליות. ברגע שתירגעו על ספת הפסיכולוג ותפסיקו לדאוג (חוץ מהדאגה כיצד לשלם בסוף הטיפול לפסיכולוג) כאב הגב שלכם יחלוף. במהלך השבוע קיבלתם בשורה מרה, אתם חשים כיב קיבה, הפעם הלכתם לרופא גסטרונום, אולם הוא שולח אתכם שוב לפסיכולוג, מדוע? כי הכיב קיבה שלכם נוצר מבשורה מרה ששמעתם אותה קשה לכם לעכל, הפסיכולוג ישתדל לסייע לכם לעכל את הבשורה המרה וכך תיפטרו מכיב הקיבה שלכם.

כלומר, בסופו של דבר, הרופא המומחה אליו נשלחתם על ידי רופא המשפחה יהפוך למעיין תחנת מודיעין, הוא פשוט ישלח את החולים לפסיכולוגים השונים.

מאידך, ניתן לראות כי כל הבעיות הפיסיולוגיות מהן אנו סובלים ראשיתן בנפש, באופן בה אנו מקבלים את הדברים. כלומר הבשורה שקיבלנו תלויה בפרשנות שלנו לדוגמא: נניח שהבשורה הייתה כי הדוד של משפחה מסוימת נפטר מתאונת דרכים.

את הבשורה קיבלה המשפחה עליה נמנים ארבעה אנשים זוג הורים ושתי ילדים. האימא שהאח שלה נפטר סובלת מאוד מצער, היא מאוד אהבה את אחיה, היא לא יודעת מה תעשה ואיך תמשיך לחיות וחושבת לעצמה אילולי שתי הילדים שלי הייתי מעדיפה למות. מוות זה מהווה כלפיה מכה קשה, היו לה עוד הרבה תוכניות עם האח, הוא גם הבטיח לה כי יסייע לה ביחסים עם בעלה שעלו על שרטון לאחרונה...

היא מקבלת את המכה באופן כה קשה, עד שהיא נכנסת לדיכאון ומסרבת ימים שלמים לצאת מהמיטה, כאשר שואלים אותה מדוע אינה יוצאת מהמיטה? היא משיבה כי פשוט אין לה אנרגיה, אין לה כוח, הרגליים שלה חלשות, היא פשוט לא מסוגלת ללכת יותר ממספר צעדים, כגון מהמיטה לשירותים וחוזר חלילה. האם לפתע הגוף שלה כל כך השתנה כתוצאה מחוסר וויטמינים ומינרלים? או שמא היא עשתה עבודה כל כך מאומצת שאין לה יותר אנרגיה בגוף? או שמא היא סתם רוצה לקחת קצת חופש ומספרת סיפורים לסובבים אותה כאילו אין לה כוח, או שאולי באמת היא חשה כי אין לה כוח פיסי?

מטיפולים שונים שאני עושה למטופלים הסובלים מדיכאון קליני, אני יכול להעיד כי אכן הם אינם עושים הצגות, אלא הם חשים באמת ובתמים כי אין להם כוח, כי אנרגיית החיים חולפת לידם אך אינה ממלאת אותם. בבדיקה פיסיולוגית גופם לא השתנה בתחילה, רמת החומרים השונים בגופם לא השתנתה, אולם הם חשים כאילו הכל השתבש בגופם. עובדה אשר תתרחש במשך הזמן, במידה ויישארו במצב הנפשי בו הם שרויים...

בעלה לעומת זאת קיבל את הבשורה בדבר מות האח של אישתו גם כן, אולם אין הוא מבין מדוע ליבו עולץ, פתאום הוא חש בטוב, הוא חש כאילו זכה בלוטו, נכון הוא הכיר את האח, אמנם לא היו בניהם לאחרונה יחסים טובים, אך הוא מעולם לא חשב או פילל למותו, אולם משום מה, בכל זאת, מששמע את הבשורה, חש כאילו יש לו יותר אוויר, כאילו הוא נושם יותר טוב, כאילו מועקה כלשהי יצאה ממנו. הוא כבר פתאום נזכר כי כבר שנים רבות לא הלך לחדר הכושר, לא עשה פעילות גופנית, הוא חש מלא אנרגיה ומתכנן כבר מחר ללכת ולהירשם לאחת הפעילויות הללו.

הוא אפילו מוצא את עצמו מכין כוס קפה לאישתו הבוכיה והמופתעת ומגיש לה למיטה, שהרי כבר שנים רבות שהוא לא טרח להכין דבר מה לאישתו.

ילדיו קיבלו אף הם את הבשורה, הם כבר בני העשרה שלהם, הבן קיבל זאת בצער, הוא הלך לנחם את אימו הבוכייה, הוא יושב לידה ודואג לה, הבת בתחילה מצטרפת אליו, אולם לאחר מספר דקות, היא שואלת את האב מה הוא חושב על כך, האב מגיב בצער אך מוסיף, כי זו דרכו של העולם, בסוף כולנו מתים ושב לעיסוקיו. הבת מקבלת בינתיים שיחת טלפון מחברתה, היא מספרת לחברתה על כך, כאשר תוך כדי שיחה החברה מזכירה לה את המסיבה הקרובה אליה הן מוזמנות, הן ממשיכות לרכל קצת על הבנים האחרונים שפגשו ועוד.

כלומר העובדה נותרה בעינה הדוד נפטר אך כל אחד קיבל את הבשורה באופן שונה, כאשר כל אחד מגיב אחרת, האם לאורך זמן במידה ותמשיך ותסרב להתנחם עשויה לשקוע במרה שחורה ודיכאון עד כדי מצב בו הגוף הפיסי יתחיל להגיב בהתאם למצבה הנפשי. הבן המנחם את האם יצא נשכר מכל העניין, מאחר והוא משחק את התפקיד של האדם החזק בניהם, האמור לתת דוגמא לאימו הבוכיה, וכך הוא ייתן דוגמא לאימו ויחזק את האגו שלו. הבת תתקרב יותר לאביה, שהרי אימה נמצאת במצב דיכאוני, היא אינה יכולה לתפקד וכך תחזק את הקשר עם האב, המצוי במצב טוב יותר אפילו מהעבר. והאב כמובן מרגיש מצוין, ירדה לו מועקה מהלב, עתה הוא מרגיש מחוזק...

כך אנו רואים כי כל אחד מפרש או מרגיש אחרת, דבר המשפיע עליו באופן פיסי שונה. כלומר ברור לנו כי התחושות שלנו גורמות לנו לתחושות פיסיולוגיות שונות בגוף הפיסי, על אף שהדבר הוא רק נפשי.

נניח לרגע שהאימא הייתה לומדת "קבלה" והייתה יודעת ומאמינה כי כאשר האדם נפטר הדבר מלמד מספר דברים:

1. הוא לא מת, רק הגוף שלו מת אבל הוא כנשמה נשאר לחיות כנשמה.
2. הוא חי ורואה אותה, הוא אף לא רוצה שהיא תתאבל עליו כל כך הרבה, זאת מפני שכל עוד היא מתאבלת עליו, אין הוא יכול להמשיך לממד הבא, והוא תקוע בממד הזה מבלי יכולת להתקדם.
3. מאחר ואם הוא מת, הדבר מלמד על כך שהוא סיים את התיקון שלו בחיים הללו, על כן משימתו הסתיימה והוא עולה מעלה לעולמות עליונים.
4. מי שסיים את תיקונו ועולה, הוא נמצא במצב של שלווה ומנוחה וטוב לו למעלה.
5. הוא סיים עם כל הדאגות והטרדות בעולם הזה, אין לו יותר בעיות של פרנסה, כלכלה, מסים, הוא נמצא עכשיו בחופשה ארוכה ללא כל התחייבויות...

אילו האימא הייתה רואה זאת בעיניים אלו, הרי שמלבד ההיבט האנוכי של עצמה, (למה הוא עזב אותי ברגעיי הקשים?). היא לא הייתה מרגישה כל כך רע, ובאם היא באמת ובתמים אהבה את אחיה, הרי שהייתה צריכה לשמוח במותו המלמד על עלייתו "בדרגה", על סיום תיקונו. כך לא הייתה נכנסת לדיכאון, ויכלה אולי לחוש עליצות כפי שבעלה חש מהעניין.

קוראים יקרים, ככול שהדבר ישמע לכם תמוהה, אני טרם ירדתי מהפסים, דוגמא זאת מבוססת אכן על ההיבט הקבלי בתורתנו הקדושה, והינה לצורך הדגמה בלבד. עלי רק לציין עוד ולהזכיר, כי אדם הנוטל את חייו במו ידיו, נותר לחכות בעמק הבכא, (מקום לא טוב, ולא נעים) עד שמגיע יומו הרגיל בו היה עליו למות. ועליו לשוב ולחזור על התיקון שלשמו בא, כולל התיקון החדש של נטילת חייו. (הרחבה לכך ראו בספרי: "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה") כלומר לא כדאי לעשות קיצורי דרך...

עד עתה ראינו כי קיים קשר בין ההיבט הנפשי במקרה זה האובדן של אדם יקר, להיבט הפיסיולוגי, חוסר אנרגיה, חוסר כוח ויכולת לקום מהמיטה...

מכל מקום, כאשר בדובר בהיבט נפשי, כוונתי כי הנפש כאן היא הצד הלא פיסי, אלה מוגדרת כנשמה, כאשר הנשמה מחולקת לשלושה קטגוריות (על פי קבלת האר"י לחמש קטגוריות) נר"ן, נפש רוח ונשמה. אולם קודם שארחיב נושא זה נבחן את מהות הקשר, כיצד המחשבות פועלות על הגוף, למה והיכן?

קחו לדוגמא את האנשים המאמינים באלוקים, כאמור זהו סוג של חשיבה הקשורה לאמונה, כיצד הם משוללי דאגות לכאורה, הם שמים את מבטחם באלוקים ומסירים את הדאגות מליבם, הם יודעים לדוגמא כי פרנסתם מצויה בידי שמיים, כלומר גם אם לא יעבדו בחיים, הם וילדיהם בסופו של דבר לא ירעבו ללחם, מישהו כבר ידאג לכל מחסורם בין אם יותר או פחות, (כמובן שיותר או פחות תלוי בהרכב הקואליציה). הם אמנם יודעים כי המן לא יצנח עליהם שוב מהשמיים, כמו שכתוב בכתובים כאשר היינו במדבר, אך הם גם יודעים כי אלוקים לא יזניח אותם. שימו לב כאשר אתם מדברים עם אנשים דתיים כל משפט שלהם מתחיל ומסתיים במילים "בעזרת השם", כלומר הם מודעים כל העת לעובדה שכל פעולה שלהם תלויה בעזרתו, אם כן מה הטוב שבדבר? כפי שכל הצלחה שלהם תלויה בו, כך גם כל כשלון תלוי בו, כלומר אם הצליחו, הרי שהדבר בעזרתו, באם נכשלו הכישלון לא נובע מהם, אלא מחוסר רצונו של הקב"ה לעזור להם במקרה זה, על כן נכשלו. כלומר מפח נפש כתוצאה מכישלון עצמי כמעט ולא קיים אצלם, כי הכישלון מקורו בחוסר רצון הבורא ומכאן, שהוא "האשם", כי לא הגיע לי לקבל...אולם לא האדם עצמו אשם באופן ישיר בכישלון. מאידך, מאחר ובכל דבר הוא עוזר, כפי שמתבקש מהאמרה השגורה בפיהם: "בעזרת השם", הרי שהאמונה בהצלחה היא מלכתחילה גדולה יותר, היא לא כמו אדם פרטי הרוצה להצליח בדבר מה ופועל לבדו להצלחה, אלא כאן מצטרף כוח הכל יכול, על כן סיכויי ההצלחה הם כמעט וודאיים. כלומר, האמונה והמחשבה נותנים להם כוח, בסופו של דבר הם אכן מצליחים.

לעומתם ראו את האחרים, היודעים כי ללא עבודה לא תהיה פרנסה, הם לא יקבלו מאומה לדעתם ללא עבודה, על כן הם ראשית דואגים לפרנסתם כאמירה המפורסמת "אם אין אני לי מי לי". הם בלית ברירה טרודים מרבית חייהם בדאגות כלכליות, הם גם משדרים את הדאגה הגורמת למציאות חייהם להתממש, הפחדים שלהם מפני פיטורין גורמים להם להיות בין רשימת המפוטרים, הדאגנות המופרזת ממעמדם בעבודה, כמו גם ממלחמת הכיסאות, גורמת להם לעיתים רבות ללחצים בחזה, ללחץ דם גבוה, התקפי לב, ומחלות ממחלות שונות.

מאידך, אילו הם היו רגועים יותר, עוסקים פחות במניפולציות שליליות בעבודה, משתדלים מתוך עניין להשקיע בעבודה, הרי שמקום העבודה היה חביב עליהם, הם היו קמים כל בוקר ליום חדש יפה, היו שמחים ללכת לעבודה ולא חשים את העבודה כעול קשה ומייגע. בעקבות תחושתם זאת הם קמים עייפים, ללא כל חשק, משחזרים במוחם את התסכולים והעצבים הצפויים להם בעבודה, לרבות הריבים והאינטריגות הקטנות ביניהם לבין הבוס שלהם בעבודה. תוך כדי מחשבות הם חשים כיצד הם נעשים מתוחים, החיוך נעלם כלא היה, הגוף נעשה דרוך רק לאור הזיכרון והמחשבה על הצפוי להם בעוד מספר שעות. הם נעשים כבר עצבנים כלפי הסובבים אותם בשעת בוקר, אותם אלו אשר היו אמורים להיות אהובים עליהם. ראו, זיכרונות הלילה והרוגע נעלמו לחלוטין ומתחיל יום חדש רגיל ומעצבן. האם באמת היה להם לילה רגוע ושליו? בדרך כלל לא, כי הדאגנות והמצבים הנפשיים אינם מניחים לנו גם בלילות, אנו סובלים פעמים רבות מנדודי שינה, אנו חולמים על כל מיני סיטואציות, חלקן טובות, אחרות מפחידות ורעות. לעיתים אנו זוכרים חלק מהחלומות שלנו, כאשר את מרביתם איננו זוכרים כלל (הרחבה בנושא החלומות וכיצד לזכור ראו בספרי "משמעות החלום ופירושו"). כלומר, נושא החלומות לדעתי גם הוא בעל משקל רב מאוד, מאחר ואנו מצויים ומבלים בו לפחות כרבע מחיינו בממוצע, כלומר הזמן בו אנו באמת יכולים להיות מחוברים לעצמנו, הוא הזמן בין ההליכה לישון לבין ההירדמות, ובין ההתעוררות לבין הקימה בבוקר מהמיטה. אלו השעות בהן אנו עשויים לעסוק בחשיבה נקיה, יתר שעות היום אנו לרוב טרודים בכל הקשור לחיי היומיום. דהיינו: הזמן האמיתי בו אנו מחוברים לעצמנו הן אותן שעות בהן אנו מבלים לבד עם עצמנו. אלו הן השעות בהן יש לנו את היכולת הטובה ביותר להיות מושפעים ולהשפיע על עצמנו, אולם למה הכוונה להיות מושפעים ואו להשפיע על עצמנו? אלו כמובן המחשבות, הכוונות והאמונות.

האם המחשבות פועלות על הגוף? מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה

כאשר התחלתי לעסוק בתחום הפסיכולוגיה, או ליתר דיוק במדעי ההתנהגות, אשר הם הם הפסיכולוגיה, לדעת הגורסים ומאמצים את הגישה הבהייביוריסטית, נשאלה השאלה האם למחשבות יש אנרגיה? האם יש למחשבות כוח כלשהו מעבר לחשיבה עצמה? על כך ניסו הבהייביוריסטים להשיב באמצעות ניסויים מסמרי שיער ...

ואומנם, במחקר שערך אדוארד ג"ייקובסון נמצא קשר בין חשיבה לפעילות שרירית: בעת שנבדקים נתבקשו לחשוב על הרמת חפץ כבד בידם השמאלית, נרשמו שינויים חשמליים בשרירי הזרוע השמאלית שלהם: כאשר נתבקשו על ידי החוקר לדמיין משהו, נתגלתה פעילות חשמלית מוגברת בשרירים שסביב לעיניהם.

חוקר אחר, לואיס ויליאמס מקס, הניח כי אצל חרשים-אילמים, שלמדו לקיים תקשורת בעזרת ידיהם, תופיע בעת החשיבה פעילות שרירית לא בשרירי הפה הקשורים בדיבור, אלא בשרירי הידיים.

ואכן הוא מצא, כי בעת שניסו לפתור בעיה ואפילו בעת שחלמו, הופיעה פעילות חשמלית מוגברת בשרירי ידיהם.

הניסויים של ג"ייקובסון ומקס הוכיחו אפוא, כי בשעת חשיבה מופעלים השרירים באותם אברי הגוף הקשורים למושא החשיבה.

אולם, האם ניתן להסיק מכך, כי החשיבה עצמה אינה אלא פעילות שרירית?

על השאלה, האם החשיבה אינה אלא פעילות שרירית, אפשר, למרבה הצער, להשיב רק בדרך עקיפה: מה יקרה אם תסוכל כל אפשרות לפעילות שרירית: האם תיתכן חשיבה בתנאים כאלה?

על עומקה של סקרנותם המדעית של הבהייביוריסטים תעיד אולי העובדה, כי ניסויים מסמרי שיער מעין אלה נערכו אכן נערכו.

באחד מהם התנדב רופא מרדים לשמש כנבדק ולפתור בעיה במצב שאינו מאפשר כל תנועה שרירית. בהסכמתו הוזרק לגופו סם משתק, קוררה.

הסם משתק רק את העצבים המוטוריים שבגוף ואת מערכת העצבים המרכזית.

הנבדק הצליח לקלוט את הבעיה ואף לפתרה.

בניסוי נוסף, מאוחר יותר, הוצגה למתנדב, שגם הוא שותק כולו למשך זמן הניסוי, מידה של בעיות היסק פשוטות.

בעת הניסוי לא היה יכול כמובן הנבדק להשיב על השאלות, אך מיד לאחר שחלפה השפעת הסם, השיב עליהן. משמע, הוא הצליח לחשוב בעת הניסוי. ניסויים אלה הפריכו את ההנחה, כי הפעילות השרירית הינה גורם הכרחי לקיום החשיבה. מאידך הוכיחו, כי הפעילות המחשבתית יוצרת אנרגיה המפעילה את השרירים כל עוד אינם משותקים.

מכאן שלמחשבה יש כוח אנרגטי היכולה להשפיע על הגוף הפיסי.

מחקר אחר מעניין מאוד, מיוחס לכוחה של הכוונה. מחקר זה מצוטט מתוך ספרי "שיפור היכולת העל חושית ותקשור" תחת הכותרת "כוחה של תפילה".

כוחה של תפילה מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה

 

מחקר נוסף שפורסם בנושא אנרגיית המחשבה הוא מחקר שנעשה בארצות הברית, המחקר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ביום שלישי ב' חשוון תשס"ג 8.10.2002 בחוברת 24 שעות , להלן ציטוט המאמר: " מתקשה להיכנס להריון? עומד לפני ניתוח? מצאו משהו שיתפלל עבורכם, מחקר שנערך בארצות הברית מגלה שתפילות עוזרות. מחקר שנערך לאחרונה בבית חולים בסיאול בקוריאה וכלל 199 נשים שעברו טיפולי הפריה, מצא כי אלה מהן שאנשים אחרים – זרים מוחלטים- התפללו למענן, נכנסו להריון בקלות רבה יותר, למעשה שיעור ההריונות בקרבן היה כפול מקבוצת הנשים בעבורן לא נשאו תפילה.

הנשים שנבחרו להשתתף במחקר היו בעלות נתוני פריון וגיל דומים, בעבור מחציתן התפללה קבוצת נוצרים בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. לכל קבוצת מתפללים הועבר תצלום של המטופלת "שלה". הנשים אגב, לא ידעו כלל שמישהו מתפלל עבורן.

מחקר דומה נערך במרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק האמריקנית וכלל 150 חולים. כולם סבלו מבעיות לב קשות, וכולם עמדו לפני אנגיופלסטיקה- ניתוח שבמהלכו מכניסים צנתר לעורק החסום, פותחים את הסתימה ומשאירים בעורק מתקן קטן ששומר עליו פתוח.

מתפללים ברחבי העולם – בודהיסטים, קתולים, יהודים, בפטיסטים ועוד, התפללו עבור חולה מסוים במהלך הניתוח. לכל קבוצת מתפללים נמסרו שמו, גילו ופרטי המחלה של האדם עבורו התפללו. החולים, בני משפחותיהם והצוות הרפואי לא ידעו עבור מי מתפללים. לדברי ד"ר מישל קרוקוף, עורך המחקר, התברר כי האנשים שהתפללו עבורם סבלו פחות מסיבוכים אחרי הניתוח בהשוואה לחולים אחרים.

מאז שנות השמונים נערכו כמה מחקרים על הקשר בין התפילה לרפואה. כולם התבצעו בתנאים מבוקרים, הממצאים מוכיחים שיש משהו בכוחה של התפילה. חלקם אגב נערכו על יצורים לא אנושיים, כמו צמחים וחיות- שאינם יכולים להיות מושפעים מפקטורים אחרים, כולל אמונה. כך למשל קבוצת מתפללים נתבקשו להתפלל לטובת הגידול של צמח מסוים, ואז התפילות שונו והם נתבקשו להתפלל נגד הצמיחה, הצמחים התברר הגיבו בהתאם לנושא שנמצא במוקד התפילות. החוקרים עצמם, אגב, אינם מבינים מה גורם לתפילות "לעבוד". אבל מי מתווכח עם עובדות?"

כאמור המחשבה והכוונה הנן נושאות אנרגיה, בכוחה להשפיע ומשמשת כלי חשוב, בכל הקשור לגוף נפש.

מעבר לזאת, הרפואה ההוליסטית/משלימה, הרואה כאמור את האדם כיחידה אחת שלמה, התלויה משפיעה ומושפעת מהגוף והנפש יחדיו, יודעת לסווג את המחשבות לאיברי הגוף השונים.

דהיינו: כאשר אנו חושבים על דבר מה, או כאשר אנו חרדים, פוחדים, כועסים, כל אחד מהמצבים הללו משפיע על איבר מסוים בגוף. עלי לציין כי גם הרפואה הקונבנציונלית מסכימה עם חלק מהדברים, לדוגמא: האולקוס הנפוץ בחברה שלנו, או ככינויו כיב קיבה, נגרם על ידי פעולת חומצה פפסין ומרה על רירית הקיבה. החומצה והמרה יוצרים פצע בקיבה זאת בשל העובדה כי במצבי מתח, פועלת בגופנו מערכת העצבים הסימפתטית, המגייסת לשם כך את כל הדם והחמצן לשרירים כדי שיוכלו להגיב בעוצמה ומהירות, אולם לצורך כך פעולות המעיים והעיכול כמעט פוסקות לחלוטין בגוף, עובדה הגורמת לחומצות לעכל את הקיבה, עם הזמן נוצר פצע בקיבה... כלומר המצב הנפשי גורם לתופעה זאת, זוכרים כמה פעמים שמעתם את הסובבים אתכם אומרים "תפסיק/י להתעצבן, בסוף יהיה לך אולקוס".

קיימות גם מחלות הנקראות מחלות אוטו אימוניות, כלומר מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו. הכיצד? הרי מערכת החיסון בגופנו מתוכננת כך שתגן עלינו, אולם ראו איזה פלא, היא דווקא תוקפת את הגוף בו היא נמצאת, כאילו "יורקת לבאר ממנה היא שותה".לדברי הרפואה הקונבנציונלית, הדבר נגרם מזיהוי לא נכון של העצמי לעומת הזר. מכאן נשאלת השאלה: האם פתאום עם השנים המערכת החיסונית שלנו סובלת מסניליות ושוכחת היכן נמצא הגוף שלנו? או היכן היא נמצאת?

הדבר מזכיר לי מקרה, בו הגיע אליי מטופל כבן 65 הסובל מכאבים בכתף שמאל, הוא סיפר כי ביקר מספר פעמים אצל הרופא שלו, אשר אמר לו כי אין כבר מה לעשות "זה בא עם הגיל", ביקשתי ממנו, שישאל את הרופא שלו האם יש הבדל בגיל בין שתי הכתפיים שלו?

כפי שבוודאי קרה לרבים מכם, יום אחד התעוררתם בהרגשה לא טובה, לא היה לכם חשק לקום, הרגשתם עייפות פיסית, נפשית, כאשר יותר מאוחר חשתם בכאב ראש קל, או קשה, והרגשתם שאתם חולים. הלכתם לרופא אשר בישר לכם כי אתם סובלים מוירוס. כן פשוט וירוס קל, קבלתם תרופה זו או אחרת ותוך יום יומיים החלמתם, האם שאלתם את עצמכם מדוע הוירוס דווקא נדבק אליכם ולא ליתר בני המשפחה? או למה הוא נדבק אליכם ולא לאנשים אחרים בקרבתכם? או מדוע דווקא החברה שלכם לעבודה לא באה לעבודה בשל וירוס ואילו אתם לא נדבקתם? או כיצד זה שהרופא המטפל שלכם לא נדבק כל שני וחמישי מהוירוסים הרבים הפוקדים אותו דרך מטופליו?

אכן קיימות שאלות רבות אשר לגביהם הרפואה הקונבנציונלית חסרת מענה, אולם כאשר אנו מבינים את משמעות המחשבה והכוונה, אנו מבינים כי לנפש יש הרבה מאוד מה "להגיד" בכל הקשור למחלות אוטו אימוניות ומחלות ביכלל, כולל השאלה מדוע דווקא פלוני נדבק מווירוס וחברו לא. כלומר לדעתי התשובה לכך נעוצה בויטליות, בחיוניות שלכם המושפעת מגורמים רבים כמפורט בהמשך ולמה הכוונה.

סוגי הפרעות אכילה מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה

 

בשל התופעה המתפשטת לאחרונה והעובדה כי אני עוסק בטיפולים רבים בתחום בחרתי לפרט ולעלות את הנושא אנורקסיה נרבוזה::

אנורקסיה נרבוזה מוגדרת כהפרעת אכילה בעיקר אצל נשים ונערות, אשר בה החולות מרעיבות את עצמן או משתמשות בחומרים משלשלים על מנת לרדת במשקל. המחלה נובעת מתפיסה שגויה של גופן כשמן מדי ואו מפחד מפני השמנה. איבוד המשקל הוא בדרגה חמורה ומלווה לעיתים קרובות באל-וסת העשוי במקרים קיצוניים להוביל למוות. הסיבות למחלה מורכבות וכוללות בעיות אישיות/ משפחתיות טראומות וזיכרונות קשים עליהן אעמוד בהמשך.

הקשיים מושלכים על הצורך להיעלם, לא להיות מורגש או לא לספק לגוף את מה שצריך כי, "לא מגיע לי לחיות" מסיבה זאת או אחרת, או כדי להיפטר מהגועל, מאחר והחוויה הייתה פיסית קשה כגון אונס, שבעקבותיו הנאנסת נגעלת מגופה. או שהיא נגעלת מהזיוף והשקר בו היא נמצאת עקב השאלות של הסובבים אותה והשקרים אותם היא ממציאה.

מכל מקום, מקור הקושי הוא בקונפליקט בין משמעות האני והזכות הקיומית שלה לחיים.

ממחקרים שונים שבוצעו בארץ עולים הנתונים הבאים: כ- 43% לערך מחולות האנורקסיה הידועות והרשומות במוסדות השונים, מחלימות בסופו של התהליך הטיפולי, כאשר כ- 55% מהחולות נותרות חולות בשל שהטיפולים אינם עוזרים והן נותרות במצבן, וכ- 5- 10% מהחולות באנורקסיה מתות מהמחלה.

המוות נגרם בשל השינויים הפיסיים והתנודות הרבות בהרגלי אכילה, הגוף אינו מחזיק מעמד, הוא סובל מתת תזונה ומת. לעיתים המוות נגרם כתוצאה של התאבדות בשל הדיכאונות הנלווים למחלה. במקרים רבים האנורקסיה מתפתחת לבולמיה, כלומר חולי אנורקסיה רבים המגיעים לאשפוז לומדים להיות בולמים, על כן בחרתי להרחיב דווקא בנושא הבולמיה, כי הוא לדעתי קשה ומסובך יותר לאבחון וטיפול.

בולמיה נרבוזה:

בולמיה נרבוזה מאופיינת כהפרעת אכילה, המלווה בהתקפי אכילה בלתי פוסקים, אשר בסופם תהיה "היטהרות" ע"י הקאה רצונית.

בולמיה היא מצב מורכב אשר אינה קשורה מבחינה אבחונית באיבוד משקל דווקא, למרות שאיבוד משקל יכול להיות המטרה של אדם בולמי. הבולמיה מתייחסת לאכילת כמויות גדולות מאוד, הרבה מעבר לרצוי לשם שובע, משום שאותו אדם אינו חש תחושת שובע ולאחר אכילת כמות מזון אדירה תבוא הקאה. ההקאה באה לעתים כמחשבה מתוך מלאות יתר ולא תמיד מתוך מחשבה על רזון, אך לעתים קרובות הופכת להיות בסופו של דבר דחף בלתי נשלט.

לאחר שהבולמית מתמכרת להקאות, הן מקיאות לאחר כל ארוחה ולא משום שנוצרה בחילה המביאה להקאה באופן טבעי. אלא משום ההרגל הקיים כחלק מהחיים הנורמלים שלהן. מטופלים יכולים לצרוך עד 10,000 קלוריות בבת אחת, ואז להתרוקן באמצעות הקאה, משלשלים משתנים או באמצעות התעמלות מוגזמת.

קיימות סוגי הפרעות נוספות, ראו הרחבה בספרי גוף, נפש והפרעות אכילה.

הפרעות אכילה ונשיות מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה

הסיבות לתופעת הפרעות אכילה:

בהפרעות אכילה טיפוסיות קיים קושי להרגיע את העצמי, קושי לפתור קונפליקטים ברמה האישית, החברתית והמשפחתית. קושי זה מוביל להפרעות אכילה, היכולות להתבטא כחרדה מהשמנה, "כדי להיראות יותר טוב". או דווקא ההפך, אכילה כפייתית כדי להיראות יותר גרוע על מנת להידחות מפני הסובבים אותנו. תלוי כמובן בסיבה לתופעה.

הפרעות אכילה נוספות נובעות מזיכרון גנטי אנרגטי, כלומר ההגדרה הקודמת בה השתמשתי קודם, "קושי לפתור קונפליקטים" ברמה האישית... היא במקרים רבים רק הסימפטום ולא הסיבה, כאשר הסיבה נעוצה במקרים רבים בזיכרון חיים קודמים, כך הסימפטום פורץ עקב עוררות של אותו זיכרון.

מכל מקום, מרבית הלוקות בהפרעות אכילה מסווגות על ידי הרפואה הקונבנציונלית כבעלות הפרעת אישיות גבולית ומחלתן נחשבת לכרונית.

הפרעות האכילה הן כאמור הפרעות קשות וחמורות,אשר לדעתי התפתחו בעשורים האחרונים, בשל האופנה ושטיפת המוח שעושה המדיה בכלי התקשורת המשמשים כקטליזטורים, האופנה של שנות החמישים והשישים בהן נשים היו מלאות וסקסיות השתנתה לנשים הנראות כמו קולב מהלך. על כן האופנה דוחפת את הנערות/ נשים להיראות כך, דבר המסבך אותן נפשית כל העת ופותח פצעים ישנים חדשים.

על הנערות והנשים להתייחס פחות למדיה התקשורתית ולהיות שמחות עם מה שיש להן, לדעתי האופנה של שנות החמישים והשישים משקפת יותר את הנשיות מאשר האופנה כיום בהן הנערות רזות ומורעבות כל העת.

 

"בצל השקר וההסתרה" מתוך ספרו של זיו מאיר: גוף, נפש והפרעות אכילה מאמר מתוך טיוטת ספרה של מטופלת שנרפאה על ידי מהמחלה וכותבת על חוויותיה מהאשפוזים בהם הייתה:

כמעט "הפשע המושלם", כך הייתי מכנה את הפרק הזה.

כמי שהייתה שם ועם ההיכרות הקרובה שלי  עם נשים רבות שחלו במחלה, במסגרות הטיפול השונות שהייתי, אני זוכרת היטב כיצד נהגנו להתפעל מההצלחה הגדולה שלנו להוליך שולל  את כל הקרובים לנו. כיצד בכל פעם מחדש הצלחנו להפילם בסבך שקרינו.

היינו יושבות בחברותה' בחדרי בית החולים ועד כמה שזה נשמע עצוב, היינו מחליפות חוויות על איך ה"הצלחות" הקטנות של כל אחת מאתנו.

אם בשכנוע של אימא, שהצלחת עם פירורי הלחם המונחת בכיור היא שארית מכריך עבה שאכלנו קודם לכן, על אף שכל מה שנעשה היה לפזר מעט פרורים על הצלחת.

או על איך שאחרת החביאה את שקית השוקו בבגדיה בחדר האוכל של בית החולים, בשעה שהאחות הפנתה את גבה לרגע.

או על איך שאחרת עמדה מול אימא שלה ונשבעה במצח נחושה, שהפעם לא הקיאה את ארוחת השבת, ופשוט רצתה להתקלח שוב.

סיפורים מעין אלו היו רבים ומגוונים. המשותף לכולנו היה, שחשנו גאווה והצלחה ותחושת שליטה עילאית. ממש כמו חברות בנות אגואיסטיות ומרושעות המארגנות איזה כישוף. ישבנו בחדרי חדרים והחלפנו חוויות מהעבר, מהבית, מסוף השבוע, מההצלחות הקטנות שלנו לחרוג מהנהלים  במסגרת בית החולים הידועים כקשים לעקיפה.

החלפנו סיפורים על התחמקויות מארוחות משפחתיות, החל מקיצוץ בתפריט האישי, מפעילות ספורטיבית חשאית, עד ההקאות בסתר, על החבאת האוכל, והכול כמובן היה סביב האוכל וסביב ההצלחה שלנו להסתיר זאת.

חולות האנורקסיה והבולימיה מפתחות טכניקות מניפולטיביות וכושר הסתרה ושכנוע, שהפיקחים, החכמים וחדי ההבחנה שבהם, הלכו שולל אחרי שקריהם. איני אומרת זאת בגאווה, אך זו הייתה המציאות. הכרתי מקרוב בנות שהוריהם עסקו בתחומי הפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, משפט, כאלו שהיו מטפלים בעצמם, אשר לאורך כל תקופת המחלה הלכו שולל ונפלו ברשתם של החולות. שלא תבינו לא נכון גם אני הייתי חלק מכל זה.

גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת, ההפך הוא הנכון, כיום איני גאה בכך על אף שאז, בשיא פריחת המחלה, הייתי הכי גאה ושלמה עם מעשי ההסתרה והשקר שלי.

אני באופן אישי הצלחתי להסתיר את המחלה לאורך שנים ארוכות וכמוני לצערי, ישנן נשים רבות שהסביבה הכי קרובה להן, אפילו בן הזוג או ההורה שלהן אינו מודע לבעייתם.